את תמיד רואה את האור, נטע לנדמן, אומצה בגיל שש וחצי

נטע לנדמן מאומצת מגיל 6 וחצי, ומטפלת רגשית, משתפת דרך החוויה האישית שלה, על הכאב הגדול שליווה אותה במשך השנים. על הבחירה בחיים, וריפוי הכאב. ראיון לבני בר יהודה “ברדיו כל הכינרת” 1.12.17 בתוכנית רדיו רגוע בסופשבוע


בני: היום אני מארח את נטע לנדמן שתשתף על המסע הגדול שהיא עברה בחייה, ותאמינו לי היא עברה מסע.
נטע תשתף אותנו, ככל שהיא תרצה להיכנס לעומק הדברים, היא אמרה שאין לה עיקבות, הכל פתוח, על הכל אפשר לדבר, אנחנו ננסה לדבר עד כמה שניתן על הדברים האלה.
מסע אמרנו, מסע התחלנו, בואו נצא למסע. “יומן מסע –  אביב גפן, אריק איינשטיין” (קישור לשיר)

1) רגע האימוץ

בני: ברוכה הבאה

נטע: תודה רבה

בני: צעירה משהו

נטע: בת 30

בני: זה צעירה, בואי תציגי את עצמך. את המסע שעברת, ואז נוכל לרדת לעומקים, שהם לא רדודים, אלה עומקים סבוכים, ותספרי לנו איך יצאת מכל הדברים האלה.

נטע: אז אני נטע, מטפלת בשיטת המסע והיליניג. הגעתי למקום היום שבו אני אומרת תודה על החיים שלי ועל כל מה שעברתי ואני לוקחת את זה כמקפצה הלאה. ויש איזה קריאה פנימית שלי להעביר את המסר הזה האלה. ולעורר השראה, ולהראות שאפשר לרפא, אפשר לשחרר, אפשר לשנות. שאפשר לקחת את מה שעברנו ולהשתמש בזה, ולצאת מזה, להשתחרר מהכאב כמו שנאמר בשיר. ובאמת להתחבר למקום של שלווה ושל הודיה אפילו, על כל הדרך הזאת. לא משנה כמה היא קשה וכואבת.

בני: זה נשמע כאילו היית חייבת לעבור את זה, אם לא היית עוברת את זה אז מה היית היום?

נטע: נכון

בני: אז מזל שזה קרה.

נטע: לפעמים אני אומרת כן, ולפעמים אני אומרת, נו באמת.

בני: כן, כמה אפשר.

נטע: כמה אפשר.

בני: אז בואי רגע, נלך הכי אחורה שאפשר. ואני מצטט את מה שאמרת לי. שבגיל 6 ומשהו אומצת. כלומר שההורים שלחו אותך לאימוץ, אצל משפחה מאמצת.

נטע: הם לא שלחו אותי, הרווחה לקחה אותי

בני: הרווחה לקחה אוקיי, רציתי להקל.

נטע: לא זה הבדל גדול.

בני: אוקיי, גדלת אצל הורים מאמצים, ובשלב מסוים רגלייך כל כך כאבו שמצאת את עצמך על כיסא גלגלים.

מה היה שם? אני מתכוון לרגע של האימוץ עד הקטע של הכאב ברגליים.

נטע: אני זוכרת בגיל 4 שלחו אותי לפנימיה, וכמה זה הזוי, היה לי מאוד טוב שם בפנימיה, היו לי שם המון חברים, ואני זוכרת שכל הזמן שרתי. והרגשתי אהובה עטופה, ולמרות שבבית הביולוגי, המצב לא היה פשוט. המשפחה לא אידיאלית. עדיין הרגשתי אהובה.

ושהרווחה בחרה לשלוח אותנו לאימוץ. אני זוכרת שדיברו על אימוץ.
בני: כשאת אומרת אותנו, למה את מתכוונת, זה את ועוד אחים?

נטע: אני ואחותי

בני: אוקיי

נטע: ושהרווחה בחרה לעשות את זה, וגם שדיברו על זה, אני לא הבנתי מה זה אימוץ. חשבתי שזה כמו משפחת אומנה. שהולכים וחוזרים. ויהיה קשר. אני זוכרת את הרגע של האימוץ, שאנחנו עומדות שם ליד העובדת סוציאלית שליוותה אותנו כל השנים. ואני זוכרת את האוטו הלבן של ההורים שלי, ואת ההורים שלי, את ההורים המאמצים שאז היו אנשים זרים לי.

בני: זרים לחלוטין.

נטע: ראיתי אותם פעם פעמיים לפני. הם היו נראים נחמדים אבל בין נחמדים, לבין בואי תקבלי אותם כהורים שלך, יש הבדל ענק. ואני זוכרת אותי עומדת שם ליד העובדת סוציאלית ושואלת אותה: “מתי אני הולכת לראות שוב את אבא ואמא? ואת האחים שלי.?” כי המשפחה הביולוגית מאוד מורחבת וגדולה, והייתה שם המון אהבה. ואני זוכרת שהיא אמרה לי מאוד בפשטות שתגיעי לגיל 18 תוכלי לפתוח את התיק. ולפגוש אותם.

בני: וזה היא אמרה לילדה בת 6?

נטע: כן. אני זוכרת באותו רגע כאילו קרס עלי עולמי. הבנתי שיש לי עכשיו, לא יכולתי אז אפילו לחשב את זה. שיש לי כמה וכמה שנים, שנראו לי כמו נצח.

בני: בדיוק 12 שנה.

נטע: בדיוק 12 שנה, עד שאני אזכה לראות שוב את המשפחה הביולוגית שלי. ואני זוכרת שבאותו רגע נדרתי נדר, שאני אגיע לגיל הזה, אני אפגוש את המשפחה הביולוגית.

וכל השנים, עכשיו כאילו לקחו אותי. וזה לא הניתוק מההורים ומהאחים, ומכל מה שידעתי, מכל מה שהכרתי,  משם המשפחה שלי שהחליפו לי, מהסביבה שגדלתי בא. מכל מה שהכרתי, חוץ מהשם הפרטי שלי , וזה שאחותי הייתה איתי. חוץ מזה פשוט לקחו אותנו ניתקו אותנו מהכל. ואמרו לי “תתחדשי”.

בני: אחותך ואת גדלתן אצל אותה משפחה?

נטע: כן

בני: טוב לפחות הייתה לך את הנחמה, שאת אחותך השאירו לך.

נטע: כן.

2) כאבים ברגליים והמסע

בני: אני קופץ,  אאהה, אני יודע שזה לא קל, לפעמים בית מאמץ, הוא בית מאוד מחמם, הוא בית מאוד תומך, אבל עדיין, הוא בית זר. ואני יודע שזה לא קל. אבל אני קופץ שנים קדימה. הרגשת כאבים ברגלים ומצאת את עצמך, על כיסא גלגלים.

נטע: הייתי בת 18, ופתאום, אני זוכרת בשיעורי ספורט, התחלנו, היינו צריכים לרוץ. היה שם הרבה משקל על הספורט. והתחילו לי כאבים. בהתחלה זה היה בקטנה. תוך שבועיים לא יכולתי לדרוך, על רגל אחת, וכעבור עוד שבוע גם לא יכולתי לדרוך על הרגל השניה. ומצאתי את עצמי על כיסא גלגלים לא יכולתי ללכת. אשפזו אותי גם בבית חולים, לעשות בדיקות. ואני ארוץ עכשיו חמש שנים קדימה, כל הבדיקות תקינות. עכשיו על הכיסא הייתי רק שבועיים. אבל הכאב ליווה אותי, לאט לאט הלך והשתפר. אבל כל חודש היה לי התקף. שאני לא יכולה ללכת. הבית היה נראה לי גדול. לא יכולתי ללכת לשירותים אפילו. הייתי מחשבת כל צעד.

בני: את אומרת שהגוף הגיב באופן לא רצוני.

נטע: כן

בני: כי הבדיקות היו תקינות

נטע: הכל תקין

בני: נטע את יוצאת למסע, את נמצאת בתוך מסע. המטען על הגב כבד.

נטע: על הרגלים.

בני: המטען על הגב, הוא לוחץ על הרגליים. הרבה יותר קל להיכנס ליערות הגשם. מאשר ליערות שאת היית בהם לאן את הולכת?

נטע: החיים הביאו אותי, אחרי 5 שנים של בדיקות אצל הרופאים, לייאוש, שאף אחד לא יודע מה יש לי. ומה יעזור לי. ובאיזה שהוא מקום אמרתי די נמאס לי מרופאים, וויתרתי. ואז גיליתי את הספר “המסע” של ברנדון בייס. ואני קוראת את המאחורה של הספר,  והיא מדברת על איך היא ריפאה את עצמה מגידול. תוך 6 שבועות, בעזרת התהליך שהגיע אליה. ואני קוראת ואני אומרת. וואוו זה שלי. היא מדברת שם על הזיכרון התאי שכל חוויה שאנחנו חווים נשמרת בזיכרון של התאים שלנו. ואם אנחנו לא מביאים את הרגש החוצה. מביאים אותו, מרוקנים אותו מתוך הגוף שלנו, ומגיעים לתהליך של סליחה. הכל נשאר קבור. בפנים. זה סותם את האנרגיה של הגוף מלזרום חופשי. ואני קוראת את זה ואני אומרת וואו. זה בדיוק זה. וישר תוך כדי שאני קוראת. אני נזכרת ברגע של האימוץ. וידעתי באותו רגע שהתשובה נמצאת שם.

התשובה שחיפשתי בחמש שנים האחרונות, נמצאת שם

לקח לי עוד שנתיים והגעתי לסדנה. ושהגעתי לסדנה, אני זוכרת, את המסע הראשון שלי. אני מוציאה כל כך הרבה. ואני שואלת למה קרה את מה שקרה? במסע אנחנו מביאים החוצה את הרגשות, שלנו, ומעלים את הזיכרון. הזיכרון יוצא החוצה, ואז אנחנו בעצם אומרים את מה שלא נאמר. ותוך כדי שאנחנו מרוקנים החוצה את מה שנמצא בפנים, בעצם אנחנו מאפשרים למשהו חדש להתגלות. מגיעים למצב של ריק. מתחברים תוך כדי למקור שלנו, לנשמה שלנו. ואז דברים חדשים יכולים להתגלות.

אני זוכרת את עצמי יושבת שם, ושואלת למה עברתי את מה שעברתי? ולמה זה ממשיך לקרות לעוד משפחות? לעוד ילדים? למה המעגל הזה שלא נגמר? ואני שואלת את העובדת סוציאלית, ולא הייתה לה תשובה. ואני שואלת את בית המשפט שעשה את התהליך, ולא היתה להם תשובה. ואני שואלת את משרד הרווחה, ולא היתה להם תשובה. ואני שואלת את ראש הממשלה. ואני אומרת טוב זה כבר מגוחך, לראש הממשלה בטוח אין תשובה.

בני: זה ראש הממשלה הנוכחי?

נטע: זה לא משנה, זה אה..

בני: טייטל.

נטע: הטייטל, הדבר הגדול הזה, שמחליט ומנהל את המדינה. ונמנע מלהגיע לרבדים הקטנים האלה, ולשנות אותם.

בני: יש לי איתך פה חילוקי דעות לגבי הרבדים הנמוכים כי הם כן מגיעים לשם. אבל כן בסדר תמשיכי, דיברתי על זה כהלצה.

נטע: זה חלק מתהליך ההוא, ומה שעלה בתהליך

בני: שאלת ולא קיבלת תשובה.

נטע: ופתאום ברגע שאמרתי טוב נו, פתאום קיבלתי תשובה כזאת, שאני אפילו לא ידעתי מאיפה היא הגיע. היום אני יודעת מאיפה היא הגיע אבל אז, זה היה לי מאיפה זה בא פתאום. (כל השאלות עלו ממני עלו במהלך תהליך המסע הראשון שעברתי)

בני: זאת תשובה שנותנת כוח?

נטע: כן

בני: אז בואי נעצור עכשיו להתנחתא מוזיקלית כי אנחנו כבדים, אבל אני משאיר אותך באווירה של הכוח, וזה מביא אותך לקטע המוזיקלי הבא. אני לא אשמיע את כולו, כי אני רוצה יותר לשמוע אותך יותר מאשר את הקטע הזה. אבל זה משהו שכאילו מתחייב אז הנה זה בא. “אנא בכוח” (קישור לשיר).

3) משפט שנותן כוח וחזרה הביתה

בני: את יודע שעד היום אני מארח כאן כל מיני מרואיינים ומרואיינות שהגיעו לתובנות, דרך למידה, קורסים כאלה וקורסים אחרים שנתנו את שלהם, פיתחו את זה. כמו לפתח פילם, התמונה מצליחה, לא מצליחה, התמונה מטושטשת. אבל התמונות החדות ביותר נשארות. אבל פה אני מגלה אצלך שאת המסע שאת עשית את עברת אותו פיזית, נפשית, ובלי שתתארי, רואים את הכאב, אבל גם רואים את החוזקה. זה כמו שתיל שאומרים, אני אשתול אותו, ואני לא אשקה אותו, הוא יגדל או לא יגדל, אז אצלך גם אם לא היו משקים, את גדלת. הגעת לתהליך, של המסע. איך את יוצאת משם?
נטע: סיימתי אותו בתחושה שחזרתי הביתה, כאילו המשפט הזה שנאמר לי, שבא מתוכי, מתוך הנשמה שלי, אני לא יודעת להסביר את זה. “עברת את מה שעברת בחיים כדי שיהיו לך את הכלים לעזור לאחרים” אמרתי תודה, ושיחררתי.

בני: מה זה אומר לחזור הביתה? לאיזה בית?

נטע: לנשמה שלי.

בני: חזרת לעצמך.

נטע: לעצמי, זאת פעם ראשונה, בחיים שלי, באותו רגע שבו התחברתי לעצמי שבי, למי שאני. גיליתי מי אני. פתאום כל החיים ההזוים האלה שעברתי, פתאום היו לי הגיוניים. פתאום היה, אוקיי אפשר לנוח פה. פעם ראשונה, אפשר לנוח.

בני: לא כל כך נורא כמו שזה נראה.

נטע: כן, ויש לזה סיבה.

בני : אוקיי, אבל שאלת כל כך הרבה שאלות, כל כך הרבה רשויות גורמים, שלא יכולים לתת תשובה, ולא קיבלת.

נטע: כן קיבלת, כי השאלה היא לא למה, נורא קל לשאול למה, זה לא למה, זה לא בואו תנו לי תשובה, תצילו אותי. זה רגע להרפות ולתת לזה לבוא לבד. ואולי כן השאלה היא למה, אבל לא לגורמים האלה, למה, לשאול את הנשמה שלי, לשאול את בורא עולם, לא יודעת מה יש שם, משהו שיש שם.

והתשובה הייתה כל כך פשוטה, משפט, שעד היום אני זוכרת אותו, מילה במילה. שפשוט סידר לי הכול, ופשוט אמרתי אוקיי אני מוכנה להיכנע.

בני: מה המשפט?

נטע: “עברת את מה שעברת בחיים כדי שיהיה לך את הכלים לעזור לאחרים.” באותו רגע ידעתי שהיעוד שלי הוא להיות מטפלת, ולהעביר את זה הלאה. לפני זה למדתי קולנוע, ולא מצאתי את עצמי שם, כי זה לא היה שלי.

4) מכה אחרי מכה והבחירה בחיים

בני: הבנת שהחיים שלך הם לא סרט, לא הסרט הזה. את יודעת את אומרת שהקול הפנימי שלך אמר לך: “שעברת את מה שעברת, כדי שיהיה לך את הכלים כדי לטפל באחרים” הייתי אומר אבל מה אני, למה לא מישהו אחר? למה אני צריך לעבור את זה?

נטע: את השאלה הזאת אני שאלתי את עצמי. החיים אחרי לא הקלו עלי, גם אחרי זה.

בני: למה לא הקלו, זאת אומרת כבר היה לך איזשהו, הגעת לאיזושהיא דרגת רוגע.

נטע: אבל חצי שנה לאחר מכן, שנה לאחר מכן, אני לא זוכרת בדיוק. גילו לאמא שלי סרטן (לאמא המאמצת). וראינו אותה, חצי שנה במצב סיעודי, גוססת. עד שבסוף היא נפטרה. עברו שנתיים עד שהיא נפטרה, מהיום שגילו לה. לא המשכתי לעשות תהליכים בזמן הזה. ידעתי שזה שלי, אבל אמרתי שאני אחזור לזה. ידעתי שאני חוזרת ל’מסע’, ושאני הולכת להיות מטפלת במסע.

בני: רצית להשקיע בפרידה יותר מאשר מאשר בעצמי שלך.

נטע: כן, אבל אני גם חושבת שלא הייתי מודעת בכמה כוח יש לעבודה התמידית הזאת. כי זה עשה לי כל כך טוב בפעם הראשונה, שאמרתי שאני פשוט מקבלת את זה, ונשארת עם זה.

ואחרי שאמא שלי נפטרה. אני גם שוב קרסתי, אבל הצלחתי עדיין להרים את עצמי. שמונה חודשים לאחר מכן, שאני עוד מתאוששת מזה שאמא שלי נפטרה. חבר מאוד טוב שלי נפטר במפתיע. שבועיים לאחר מכן אחת החברות הכי טובות שלי, עברה אירוע מוחי. שבוע אחרי זה הבן זוג שהיה לי באותה תקופה, פשוט נפרד ממני במפתיע. שבוע אחרי זה מפטרים אותי מהעבודה. שהייתי אמורה לעבוד בה בשנה הקרובה. ואני מוצאת את עצמי,

בני: מכה אחרי מכה.

נטע: מכה אחרי מכה, מסתכלת, רואה שנעלמת לי כל פיסת אדמה, הכל התפזר, אין כלום. מה אני עושה עכשיו? וזה היה רגע שבו מבחינתי זה היה או לחיות או למות. ממש, כאילו לא ראיתי שום סיבה לחיות. אין דרך שבה אני יכולה לקום מהדבר. אבל משהו בתוכי, ואני חושבת שזה גם אותו דבר שגרם לי לקום מהכיסא גלגלים. אמר לי: אני עושה את זה, צעד אחרי צעד, לאט לאט, אני עושה את זה.

בהתחלה שמתי לב לדברים הקטנים, הקטנים של היום, שעושים לי טוב. אני לא יודעת להגיד אם היתה לי התקווה או איזשהו… אני לא יודעת להסביר את הכוח הזה אפילו, אבל בחרתי בחיים. ואמרתי שאם אני הולכת לחיות, אני הולכת לחיות טוב. זה לא רק לחיות, זה לחיות טוב!! וחזרתי למסע, והלכתי ללמוד ברידמן ‘פסיכותרפיה טרנספרסונלית’. ותוך כדי התחלתי טיפולים. והתחלתי תהליך שלם. כל זה קרה, כל החיים שלי התפרקו. והביפנוכו שלי, הזהות שלי התפרקה למיליון רסיסים.

והכל עלה, כל הדפוסים עלו כל כך חזק למעלה, שלא יכולתי שלא לראות אותם, לטפל בהם, ולגעת בהם. ויש בי משהו גם שאני עושה את זה, אני נכנסת בזה עד הסוף. אני לא מוותרת, אני נכנסת לשיא הכאב, נוגעת בו, ומטפלת בו. אני חושבת שזה מה שעזר לי לרפא את עצמי, את הנשמה שלי. ובאמת שנה אחרי זה כבר היה שינוי, בחוויה שלי, משהו התחיל להיות קליל יותר, וטוב יותר. ותוך כדי אני הלכתי, ידעתי שאני הולכת להיות מטפלת, המשכתי במסלול הזה. וזימנתי לעצמי את הזוגיות שלי. ממש ביקשתי איזה זוגיות אני רוצה. הבנתי שכל שאר מערכות היחסים שהיו לי לפני זה לא היו רלוונטיות. הם לא היו טובות לי, חיפשתי גברים שהם נוטשים באיזשהו מקום. כמו האבא הביולוגי שלי. לעשות שם תיקון. ועשיתי תהליך של לשחרר את זה, לשחרר את מה שזימן את הגברים האלה. ואני מפסיקה לחפש. אני עושה סטופ ונכנסת פנימה, עשיתי תהליך של שלוש שנים מאוד מאוד מאוד עוצמתי, בזמן הזה, ניקיתי, ודייקתי. ניקיתי, ודייקתי. כל הזמן חזרתי הביתה, חזרתי פנימה.

בני: למעשה עשית את מה שאת אוהבת.

נטע: כן, חזרתי לעצמי. גיליתי את זה תוך כדי שפתאום אני אוהבת אותי, אני אוהבת אותי, מגיע לי שיאהבו אותי.

בני: אז בואי נעצור שניה, באוהבת אותי, וברור שמגיע לך שיאהבו אותך. ונלך לגלי עטרי שאומרת שתעשי רק מה שאת אוהבת.

“תעשי רק מה שאת אוהבת – גלי עטרי” קישור לשיר

5) “אין דבר, שאין מקום נמוך מידי שאי אפשר לצאת ממנו.” ניסיון החיים שלי משולב בטיפול

בני: אני קופץ קדימה, לא מקנא בך, במה שעברת בחייך הקצרים, נקווה שהשנים הבאות, רק תראי את האור ואת ההילה מסביב, ותוכלי ליישם את התובנות שהגעת אליהם. אבל בואי נדבר רגע על גיל 30. את בת 30, נקרא בלונדינית עם עבר שחור, עברת המון, את אומרת שבשלב מסוים החלטת שאת רוצה להיות מטפלת, שאת רואה בזה את העתיד, את האימוץ שלך. מתוך התובנות שהגעת אליהם על בשרך. זה לא שמישהו הושיב אותך, באוניברסיטה, ואמר לך תלכי לאיזה קורס, NLP, מיסטיקה כזאת או אחרת, ופיתחת או שמת מעצמך שם ושמת ואמרת הנה התורה שלי. וואלק חווית את זה על הבשר. וברגע שאת המטפלת את בעצם מחזירה את עצמך כל פעם לאותה נקודה, שהמטופל שלך נמצא. ובעצם את יכולה לומר, גם אני הייתי שם, אני יודעת איך לצאת משם. אני מדייק עד עכשיו?

נטע :כן

בני: זו מין הלקאה עצמית. נכון את יצרת. אבל את כל פעם חוזרת אחורה, כי את היית שם.

נטע: שאני נמצאת עם מטופלים, עולה מה שעולה, כל מטופל עם מה שהוא מביא איתו. ואני מאוד משתדלת להיות שם עם המטופל ועם מה שהוא נמצא איתו באיזה שהוא מקום אני לא מרגישה שזה לחזור אחורה, אני רואה  את מה שהמטופל מביא, ואני רואה את התקווה שם, ויכול להיות שבאותו רגע לאותו מטופל או לאותה מטופלת אין תקווה. ואני יודעת בכל רמ”ח אברי, בכל חלק בגוף שלי שזה אפשרי, אני יודעת שאין דבר, שאין מקום נמוך מידי שאי אפשר לצאת ממנו.

אני יודעת את זה כי חוויתי את זה, בבשר שלי.

בני: את היית שם.

נטע: וזה לא משנה מה מטופל מביא, יכולים להיות דברים קלים, שאני פשוט אומרת נזרום עם זה וסבבה. יכויכולים להיות גם דברים כבדים. פשוט בגלל מה שעברתי, זה מאפשר לי לא להילחץ מזה. זה מאפשר לי להיות בפרופורציה מול זה.

בני: זאת אומרת שאם אני יכול ככה לתת לזה איזשהו שם, ואני לא בנתינת שמות. אבל יודעת בכל אופן, את תמיד רואה את האור.

נטע: כן

בני: תמיד יש איזה ניצוץ אור, את אומרת הלו הבנתי, זה לא סוף העולם, צא צריך לבוא המשפט הייתי שם. אבל כשאת מתחילה לדבר רואים מיד שמדברת מישהי שמבינה עניין, ולא לוקחת אהה רגע זה איזה משפט מאיזה ספר, בעמוד 12 בשורה 4, מילה 8. אלא מישהי שיודעת על מה מדובר. שלקחה את הכאב, הסתכלה לו בעיניים. זה יפה.

מי הם המטופלים שלך?

נטע: האמת היא שאני כרגע משאירה את זה פתוח, אני חושבת כל מי שרוצה תקווה, שרוצה את הניצוץ של האור, כל מי שרוצה לחזור הביתה.

בני: איך את עושה את השיווק הזה? יש בך משהו נורא מעניין, אני אגיד לך מה ראיתי ברגע שנכנסת, למרות שקיבלתי אותך עם שיר של סטטיק ובן אל.

נטע: זה הזכיר לי את הגן שעבדתי בו, שהיינו שמים את זה, ורוקדים

בני: מתי קיבלו אותך ככה בקצב כזה.

נטע: כל יום בגן ברלה, הגן בו עבדתי.

בני: יש בך המון ניסיון, וגם המון צניעות, זאת אומרת את לא באה, בקטע של אני יודעת, אל תחדש לי, אני יודעת על מה מדובר, אני גם יודע כמה זה כואב, העיניים שלך מדברות יותר מכל דבר אחר אצלך בגוף. ואנחנו תמיד אומרים שהעיניים הם הרדאר, וגם הגוף שלך, את נורא צנועה, אבל כשאת מדברת, ברור שמה שיוצא בקטע הווקאלי זה מי שיודעת על מה היא מדברת, זאת מישהי שהייתה שם, מישהי שנגעה בזה.

איך את מביאה את זה למטופל שלך כדי שהוא יבין את זה?  את לא יכולה להגיד לו שמה גם אני עברתי את זה? מה שנינו דפוקים? איך את מביאה את זה למטופל שלך שוואלק בו אני אדליק לך את האור, אני רק אדליק לך את הסוויץ.

נטע: זה תלוי בסיטואציה, באופן כללי, אני מנסה לא להכניס את עצמי לתוך הטיפול, למרות בזמן האחרון אני קצת משחררת את זה.

בני: את חייבת להכניס את עצמך לתוך הטיפול, אחרת זה לא יהיה אמיתי

נטע: כן, לפעמים אני מרגישה שבן אדם לא מאמין בעצמו, או בזה שזה אפשרי, או שקשה לסלוח. אני נותנת ככה איזו נקודה.

בני: לך אל הסליחה. לך אל הסליחה, תשתחרר.

נטע: פונות אלי בנות שרוצות זוגיות, וגם אני הייתי שם. ואני מראה להן הנה זה אפשרי. לא לאבד תקווה, להמשיך לנקות, להמשיך לעבוד, ולהמשיך להאמין. ולא רק למצוא זוגיות. למצוא זוגיות טובה ובריאה, בדגש על זה.

בני: את יודעת נטע זה כמו מכונת כביסה. שאת מפעילה את יודעת אם היא עובדת או לא, ושהיא מתחילה לכבס את מבינה אם היא יצאה נקיה. אם היא הרתיחה בזמן, אם הניקוז יצא טוב. ככה זה גם זוגיות את יודעת, את לוקחת את לא יודעת איך זה. את צריכה לנסות את צריכה לראות.

נטע: זה לא מדוייק. כי גם בזוגיות, יש אותי, ומה שאני מביאה, ואת החבילה שלי, ויש אותו, ואת מה שהוא מביא ואת החבילה שלו.

וברגע, עכשיו אני מביאה את מה שלמדתי במסע, שאתה מדבר את הדברים, מדבר על הרגש, מה עכשיו אני מרגישה בתוך הזוגיות. וברגע שאני אותנטית. לא רק בזוגיות אלא בכל מצב בחיים. ברגע שאני באה מהמקום הזה, גם בטיפולים ד”א. גם שמטופל מגיע למקום הזה עם עצמו. האמת יוצאת לאור. פתאום זה לא רק אתה אתה אתה אתה. רגע, קרה פה משהו שגרם לי להרגיש ככה וככה, ואיפה זה פוגש אותך. בתוך הדיאלוג הזה ברגע שמוציאים הכל החוצה, ומשתחררים, פתאום נוצר משהו חדש, קרוב יותר עמוק יותר.

בני: תראי כמו שאת מתארת את זה, זה אפשרי, אני מקבל, כאילו, אני לא חולק עליך. יש בך המון חוזק, חוזק שיצרת אותו מהחולשה, הפכת את החולשה, לחוזקה. שיר האחרון בתוכנית שלנו. אם אתה חזק לך על זה. אם אתה לא חזק, לך על זה, כי אין ברירה, בלי חוזק אי אפשר להגיע לשום מקום.

“היה חזק – בועז שרעבי” (קישור לשיר)

בני: תהיה חזק חבר, אל תתן לעצבות בך לנגוע, אל תשבר. זה כאילו השיר הזה מדבר עליך, או על אלה שעוברים את החוויות והאירועים האלה. אם אנשים רוצים להגיע אליך, הם בעצם יכולים דרך הפייסבוק. הם יכולים להקליד, “נטע לנדמן – נטיעת אור” אנחנו לא מפרסמים פה מספרי טלפון מחמת מטרידים למיניהם.

וכאלה לא חסרים. פעם היינו עושים את זה, וזה היה יוצר הטרדות. בכל מקרה היכנסו לפייסבוק ורשמו בעברית, נטיעת האור נטע לנדמן, אתם רואים את הפנים ואת העיניים ואתם מחוברים, ואנא באמת אלה שצריכים ולא בשביל להטריד.

6) מי אני, ומילות סיכום

ואני חוזר אל השאלה שלי. נטע אם אני צריך לתאר אותך בשורה אחת, אז אני אומר נטע לנדמן היא:

נטע: עולה לי עוצמה.

בני: כוח

נטע: בחירה

בני: יכולת

נטע:עשיה

בני: הבנה, הנה המון. נטע מה תרצי להיות שתהיה גדולה, ואל תגידי לי הנה אני כבר גדולה, שתהיה יותר גדולה?

נטע: להדהד את המסר שלי לעולם החוצה. ופנימה, להיות מאושרת.

בני: את מרגישה שאת נמצאת באיזה שהיא תחנה, אנשים עוברים ואת אומרת, היי עצור, בוא  אני יכולה לעזור לך. בוא אתה, וגם אתה, וגם אתה.

נטע: אני לא אוהבת לתפוס אנשים,

בני: אמרתי עצור לא לתפוס, להגיד להם חברים אני כאן, אני כאן עבורכם, אני כאן, אני עברתי את זה, אני יודעת איך יוצאים מזה. על זה נאמר לא להיכנס לבור שטיפש לא יצא ממנו. אוקי. אל תיכנסו לשם.

אני יכול לדבר איתך עוד שעות, את יודעת זה דברים שלא נגמרים, אגב, צר לי שהבן זוג שלך לא יכול היה להיכנס, כי הגעתם עם הכלבה נכון?

נטע: כן

בני: אז הוא יושב עם הכלבה אני מקווה באוטו ומאזין לך, כי אמרת פה המון דברים, שקשורים גם  להיא והוא, והוא והיא, ולגבי הבחירות שלך, אגב ראיתי את התמונה שלו, ראיתי, כמה, ונראה שזה בטוב.

נטע: קיבלתי את מה שביקשתי.

בני: הנה זה כבר טוב את רואה.

נטע: כל הדברים פשוט זימנתי, וזה בא ברגע שהאמנתי, והייתי מחוברת לבחירות שלי, וניקיתי את מה שחסם. והגיע אלי האור.

בני: ואני אגיד את זה בקול, מר סימן טוב, ברגע שתכרע ברך, אני רוצה לקבל הזמנה לחתונה.

רגע אחרי כריעת הברך. הנה קיבל מסר מעל גלי האתר, כבר אי אפשר לברוח מזה. ברור לו נכון? הוא לא צריך לעשות את זה עם הכובע בוקרים, ואני בדרך כלל מגיע שמזמינים אותו. וכבר היו הרבה כאלה.

נטע לנדמן הרבה יותר מתודה על זה שהועלת, וטרחת לבוא ולשתף אותנו בסיפור הזה שלך. סיפור עם מטענים, מפה ועד להודעה חדשה, אבל, מסתבר שגם שיש מטענים וגם כשיש הודעות חדשות, אפשר לצאת מזה, אפשר להיות עם חיוך על הפנים.

נטע: ולבחור בחיים.

בני: להגיע לתובנות הנכונות, ולעשות את הדברים הכי הכי נכונים. אז ממני אליך, קבלי את כל הטוב שבעולם. אני לא רוצה להגיד שנס חנוכה יקרה לך, אבל וואלק תכרע ברך. תודה תודה על זה שהגעת לכאן.

בני: כן חברים וככה הגענו לסיומה של התוכנית, תדעו התוכנית הייתה מעניינת, בכל אופן אני מצאתי בזה המון המון עניין, כי לא קל לבן אדם לבוא ולחשוף את סגור ליבו בפני ציבור שהוא לא מכיר. יותר קל לדבר בפני סדנה, אבל כאן יש המון מאזינים שמקשיבים, ואני בטוח שהם גם יכנסו לדף שלך, אני מקווה, שהאור תמיד תמיד יהיה דלוק בחלקך, ולא תדעי נקודת חושך אחת, כי היה לך מספיק חושך.

נטע לנדמן, עלי והצליחי. הלוואי ויציפו אותך בבקשות, וטלפונים ותגידי לי בני מה עשית לי, אז אני אדע שהצלחתי.

נטע לנדמן – נטיעת האור
מטפלת רגשית אלטרנטיבת
054-5636135
* נטע מנחה יחד עם שרונה את מפגשי מועדון חוכמת האימוץ להורים
קרדיט תמונת שער: סיון צדוק.

You may also like...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>