4 מפתיחות להבנת האימוץ

גילעד יעקבזן (בוגר שאומץ בגיל 3) ושרונה דוכנה (אם שאימצה) משוחחים על אימוץ.

ארבעת המפתחות להבנת האימוץ (מה שהוציא את גלעד לחרות אישית) יכול לסייע להורים מאמצים ולמאומצים רבים לצאת מ"מצריים" ולקצר את המסע במדבר. ארבעת הקושיות שהפכו למפתחות לגאולה. גילעד, מאומץ בוגר מלבד היותו אב לשניים, איש מקצוע מגוון קשת עיסוקיו הוא מוסיקאי שבין היתר כתב והלחין שירים הנוגעים לאימוץ.
באפריל 2014 צילמתי את גילעד לשלשה סרטונים המהווים סדרה "טעימה" לגבי מוטיבים – מפתחות באימוץ היקשרות, שייכות וזהות.

במהלך הצפייה הפעילו את כפתור הכיתובים המלבני Caption לקריאת תמליל בעברית (למטה מימין במסך סרטון ה- YouTube)

להלן שיחתנו, תימלול מופיע להלן וגם בגוף הוידאו:

 

סרטון 1 – האבחנה בין הורות לאימוץ

שרונה: יוצא לך להיפגש הרבה עם הורים מאמצים, עם מאומצים בעיקר בוגרים. יש איזה קושי שאתה מגלה מהשיחות שלך שמשותף לרובם? גילעד: אני חושב שהמון הורים מאמצים, ההורות המאמצת היא בשבילם ההורות הראשונה. והרבה פעמים קשה להבדיל ב"ילד המאומץ", בין ה"ילד" ל"מאומץ". כי ילד זה ילד, וכל הילדים המאומצים הם ילדים, ברובם הם בעצם ילדים רגילים שעברו משהו לא רגיל. עכשיו, הקו הראשון שצריך לעשות, הקו המפריד הראשון, אני חושב, שיכול מאד להקל זה מה הורות, ומה אימוץ, באתגרים שעומדים מולנו. יש להורות בפני עצמה, כאבא לילדים שהם כבר די גדולים, יש את האתגרים שלה שהם לא קשורים לאימוץ בכלל.

יחד עם זה יש בתוך זה את העניינים הספציפיים המאד ייחודיים ואופייניים לאימוץ, אבל הקו המפריד הראשון הוא, מה הורות? מה אימוץ? כדי לא לצבוע את הכל באימוץ, כי אז אנחנו חוטאים גם לקשר וגם לילד.

 

סרטון 2 – 4 המפתחות המאפיינים המשותפים לאימוץ

שרונה: גילעד, אתה חושב שלילדים מאומצים, צעירים או בוגרים יש מאפיינים משותפים?

גילעד: לא וכן. כי כל אחד הוא בעצם….האמירה כל מקרה לגופו היא נכונה. יחד עם זה אני חושב שיש אזורים שבתוכם אפשר למקד את ההתנהגות או את התחושות או מה שזה לא יהיה שבא מולך מבחינת אתגר הורי, נקרא לזה. אפשר לשייך אותו לארבעה תחומים עיקריים שבתוכם "נופלים" כל המאומצים. כל אחד ברמה שלו, כל אחד בצורה שלו ובאופן אחר והחכמה היא לזהות מאיפה זה בא כדי לתת לזה את המענה המתאים או רק להיות שם כדי להכיל את זה ולתת לזה להיות כי זה יהיה. ארבעת התחומים האלה בעצם הם באיזשהו אופן כרונולוגיה.

אנחנו מדברים על טראומה. על טראומת ההפרדה מהאמא הביולוגית, היולדת, האמא הראשונה, נקרא לה איך שנרצה. אחר כך יש את עניין ההיקשרות להורים המאמצים, החדשים, השניים, איזה טייטל שבוחרים להם וההיקשרות, האטצ'מנט והבונדינג הזה שהוא מהווה את היסוד לכל מערכת היחסים איתם בהמשך. יש את ההסתגלות לתוך הזהות הכביכול נוספת/חדשה. אחר כך בא עניין השייכות. איך אני בונה את השייכות שלי לתוך המעגל שבו אני חי. ואחר כך יש את הזהות. בגיל העשרה בונים את הזהות האינדיבידואלית שלי למול השייכות שלי. יש את הבעיטות של של הטינאייג', איפה אני שייך, איפה אני …יש לי זהות משלי. ואז אנחנו מגיעים בסופו של דבר לבגרות שבה אתה די מעוצב ואז אתה מתחיל בעצם את החיים הבוגרים שלך.

סרטון 3 – האימוץ לאן הולך?


גילעד: הנושא של לאן זה הולך בעצם. מה אנחנו רוצים מהילד הזה, מה אנחנו רוצים מההורים האלה. עכשיו מדובר בעצם באירוע שקורה נורא מוקדם וההשפעות שלו הן, עד היום לפחות, היו כמעט לכל החיים. אני חושב שבראייה ובהבנה נכונה של החוויה של שני הצדדים, גם של המאומץ וגם של המאמצים אפשר לגעת בדברים הבעייתיים או באתגרים או בכאבים במקום הנכון ובזמן הנכון ולצמצם את פרק הזמן שבו אנחנו מתעסקים עם ההשפעות ולהגיע יותר מוקדם למקום שבו התמונה שלמה, הזהות מעוצבת ופחות או יותר מבוססת ואותו ילד, כמו כל ילד אחר, מגיע לגיל שבו הוא נכנס לבגרות והוא נכנס לבגרות בלי התרמיל הכבד הזה. החור השחור הזה שכולם מדברים עליו, אני היום בהחלט מאמין שהוא לא הכרח המציאות. הוא ישנו, אני לא קורא לו חור שחור יש מושגים אחרים, הוא ישנו, צריך לגעת בזה, לזהות את זה בדיוק, לטפל בזה. זאת לא מחלה, אבל צריך לטפל בזה, ולתת לזה את המענה הנכון ואפשר בהחלט להגיע למקום שבו המאומץ הבוגר מגיע כבר לגיל הבגרות מוכן לחיים, והאירוע שקרה הרבה לפני לא משפיע לו על חייו הבוגרים או משפיע באופן מצומצם, בדומה לאם קרתה פציעה בילדות. אנחנו לא יכולים לדמיין מצב שבו קרתה איזה פציעה בילדות הילד נחתך או משהו כזה ובגיל 25 הפצע עדיין מדמם. נחתכת בגיל ילדות ומה שיש לך בגיל בגרות זו צלקת סגורה, הוא מסתובב עם צלקת שלפעמים מדגדגת או העור שם קצת רדום או משהו כזה אבל זו צלקת, זה זכרון של משהו שהיה. עם מאומצים היום אנחנו מגלים המון שמסתובבים בעצם עם פצע פתוח ומדמם.

שרונה: אז בעצם בסדרה של תכנים שנוכל לתת אחרי החג נוכל לגבש איזושהי חוויה הורית כדי שאיזשהו מעשה שקרה הרבה שנים בתחילת חייו של הילד ייצבע באור אחר?

גילעד: אולי. אולי. אני חושב שבבסיס הדברים יש את הצורך, וזה צורך, וזה עניין של אחריות הורית לדעתי, כהורה אני אומר את זה, להבין מה זה, ולפעמים צריך הרבה אומץ בשביל זה, כי יש חשש להסתכל על מה זה הדבר הזה.

גילעד יעקבזן, בן 53. נשוי ואב לשניים. אומץ בארץ בגיל שלושה ימים.
חבר הועד המנהל ודובר התנועה לזכויות מאומצים.
פועל בהתנדבות בתחום האימוץ במישורים שונים, ליווי משפחות,
הרצאות, כתיבת מאמרים, הסברה ופעילות ציבורית אחרת.

דוא"ל giladadoption@gmail.com

בכדי לקבל עידכונים, ציינו את כתובת המייל שלכם וליחצו על הכפתור

You may also like...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>