בין פנטזיה למציאות בעולם האימוץ, אילנה מישון

שיחה עם אילנה ביום הולדתה:
איך חשים מאומצים ביום הולדת ועוד תכנים מרתקים. 14:40 דק'

זווית אישית:
מיומנו של מאומץ בוגר

בעולם האימוץ מעורבים גורמים רבים. ההתמקדות להלן הינה בשניים: ההורים המאמצים והילד המאומץ שבגר:

ההורים המצפים לילד

מקדמים את פניו בשמחה. הילד הוא הוא הפנטזיה שלהם בהתגלמותה, של כל הורה עלי אדמות בכלל ושל הורה מאמץ בפרט: שנות ההמתנה הראשונות מלאות בתקווה, של זוג אוהב שהתאחד כדי לממש רצונו להקים משפחה ולהביא ילד לעולם. בני הזוג בני אדם טובים מעין כמותם, מוכשרים, מלומדים, משכילים, חכמים, מסורים, יפי תואר ואוהבים. לאחר שהסתבר להם שלא יהא באפשרותם לעשות כן בדרך הטבע, מסיבות שונות, פונה הזוג (כמו גם ההורה החד-הורי) לחיפוש הילד המיוחל. בארץ, נכון לעשור-שניים לאחר קום המדינה, ההיצע קטן, ההמתנה ארוכה. לאחר שבע שנות צפיה מגיע סוף סוף הילד המיוחל:  ביום בהיר נקראים בני הזוג להגיע למחלקה בבית החולים לראות הילד בו זוג ההורים יזכה. בני הזוג מקבלים לידיהם את הילד לאימוץ.

השנים הראשונות אינן פשוטות כלל, מלוות בייעוץ, בהכוונה ובבקרה של הרשויות. הכל נראה מלוטש, נוצץ, מרופד וטהור, בייחוד כשכל העיניים נשואות לבני הזוג, למשפחה החדשה: 

על ההורים להוכיח לכולי עלמא היותם מתאימים וכשירים להיות הורים טובים ומיטיבים. הציפיות והתקוות גדולות.  הסביבה הקרובה יודעת על דבר ה”חסידה שהביאה התינוק החדש למשפחה המיוחלת”, הרחוקה פחות. קיים הצורך להיראות טוב, טבעי ומתאים לתפקיד. ההורים עושים ככל שביכולתם להיטיב עם הילד, עם כולם. מפגינים “עסקים כרגיל”, את הסובבים הקרובים משתפים, את הרחוקים מרחיקים. עם השאלות המתרבות, גדלים גם המשובים המנסים לרצות, לכסות, לכפות ולשדר שגרה, תוך רצונם להעניק אהבה אין סופית, לצד גבולות וסדר, הרגלים, סדרים הנהוגים על ידם בביתם, בסביבתם, בצפיה לגרום לו להיות אדם שמח בחלקו וטוב לבב, מצליח בכל אשר יפנה וכמו כן, מועיל וטוב לזולתו. 

הסביבה הקרובה מתקרבת, שאותה גם משתפים ההורים בחוויות השונות. הסביבה הרחוקה מתעניינת, בעיקר בשונות הגדלה של צבעיו ומראהו של הילד הלעיתים כה שונים משל הוריו המאמצים, תווי פניו השונות, אופיו ה”אחר” (בהיותו, באופן טבעי, נפרד מהם, ככל ילד השונה מהוריו, ככל אדם השונה ממשנהו). הילד מנסה להתחקות אחר השוני, לחקור האם אכן בהיותו הגוזל הקטן, הגדל, אכן שייך לקן בו גדל. ילדם גדל, מתפתח, מתחיל לגלות העולם, לחפש שייכות.

 

עכשיו 'מגלים' לילד!?

בהגיע ילדם לגיל 6, בהתאם לייעוץ וגישה שנהגה בקרב אנשי מקצוע באותן השנים (לפיה בגיל 6 הילד בגר דיו, גם כדי לשתפו בעובדת אימוצו, בהתאם למודל הפסיכוסקסואלי לפי פרויד, בני דורו וממשיכיהם), משתפים אותו הוריו בדבר היותו ילד מאומץ, ה”ילד נבחר“.  כתגובה, ההורים רואים את הילד מגיב באופן קיצוני של משבר, והרי נשמטה הקרקע תחת רגליו, וכך גם נשמטת הקרקע תחת רגליהם. עולמם כעולמו מתהפך, הבשורה “שוחררה” לאוויר העולם וכעת יש ללמוד לחיות עמה. ההורים, שלא קיבלו הדרכה והכוונה מתאימה ומספקת באותם הימים, ממליצים לילד שלא לספר על “ייחודו, שונותו”, דבר האימוץ, להסוות, להסתיר, כי “מה יאמרו האחרים, מה יגידו, רצוי עד כמה שפחות לדבר על הדבר” –  מסרים המועברים על ידי ההורים לילדם באופני תקשורת שונים: מלל, אינטונציה ושפת הגוף. (ראה משמעות סוגי התקשורת השונים לפי Albert Mehrabian, מתוך:  Http://www.kaaj.com/psych). אולם הסביבה יודעת גם יודעת על דבר אימוץ הילד, הדבר עובר מפה לאוזן, הסביבה מצביעה ו”מזהירה”, מסמנת את הבאות, ממקמת, מסדרת, מכניסה ל”תבנית המתאימה”, בהתאם לדעות וסכמות הקיימות בה. וכך, גם ההורים עצמם, מפאת אמונות יסוד, סכמות מוטעות, טעויות חשיבה, מסמנים העוברים מדור לדור, סגירות וקיבעון חברתי, דעות קדומות, טועים לחשוב שייטיבו לעשות עבור עצמם וילדם כאחד אם אכן ישמרו דבר האימוץ כ”עניין פרטי שלהם”, כסוד. כך בשם “טובתם וטובת ילדם”,  מתבצרים הם בהסתרה, בהכחשה, בהדחקה, וחווים הקושי של ילדם לחיות בהסתרה הבלתי אפשרית, הכה קשה ככל נסיון להסתרה בתחומי חיים אחרים שגורלו להיכשל.

עיבודו של תהליך האימוץ על ידי ההורים, מטפליו העיקריים של הילד, לצד התפתחותם הרגשית, קוגניטיבית, פתיחות ויוזמת שיח פתוח ישיר מצדם, טבעי, רגיש ומיטיב, מווסת ומווסת על דבר האימוץ בינם לילדם, כמובן באופן המותאם לגילו של הילד, מאחר ואת הילד אכן מעניין מקור היוולדו – כל אלו מגדילים הסיכויים לגעת באמת, להוקיר ולאהוב את מה שיש, לאפשר, להקשיב, להיענות, להיעתר, לקבל, להאמין, לתת בילדם אמון, לחזקו, לווסת את עצמם ואותו להנות ממנו. תהליך העיבוד והיותם מודעים לפניו השונים ומשמעותו העמוקה, מאפשר להורים להתגאות ולהתפאר, לאהובו, ועל ידי כך להקנות לו ולהם מקום ומרחב בטוח במשפחה אוהבת, המעניקה ביטחון, תחושת מסוגלות עצמית והעצמה לכולם כמשפחה.

 

(ראה בולבי. ג’ון, בסיס בטוח: התקשרות הורה-ילד והתפתחות אנושית בריאה, הוצ’ עם עובד, ת”א, 2016). (על משמעות החיזוקים ותרומתם להעצמת הילד לעומת ביקורת מנמיכה ראה מאמרו של ד”ר דניאל אמן: “פרדי הפינגווין“,http://prdupl02.ynet.co.il/ForumFiles_2/18204888.doc)

 

הילד המאומץ

מגיח לאוויר העולם בדד, ללא אם לידו שתעניק לו מגע, חום, אהבה, קשר והזנה מהנקתה.

עם הגיעו למשפחה החדשה שנבחרה עבורו, מנסה לגעת, לגשש, לבדוק, ליצור קשר, ליצור.

ההורים מביטים, מתבוננים, מה ברצונו של הילד לעשות, שלא תמיד מקובל עליהם, ששונה מרצונם, החברה מביטה: מה יביא המחר. הילד חווה סביבה תובענית, מכתיבה נורמות של מותר ואסור, צריך ורצוי, לעיתים תוך שימוש בהפחדה, אין סוף ביקורת, שיפוטיות והכוונה אין סופית, מכל עבר כי “כך צריך להיות, כך צריך להתנהג, כך רצוי לעשות, זו הנורמה החברתית”.

הילד חווה אם שמטבע הדברים לא פיתחה קשר עמו במהלך הריונה, תוהה ומהוססת כיצד לגשת אליו, כיצד לגעת בו, מהם צרכיו וכיצד להיעתר להם. מכאן גם נוכח הקושי המתמשך בהיקשרות תקינה ומיטיבה של ההורה עם ילדו, קושי המלווה את הילד ואת הוריו בכל מהלך חייהם, ובעיקר בתקופתו הראשונה שלהם, של הסתגלותם האחד למשנהו.

 

בגיל 6, גיל “תום בשלותו” לפי דבר המומחים דאז, (פרויד ואח’, שם), מתבשר, כאמור, על דבר האימוץ. “אז זהו, מהיום, למעשה דע לך שאנו ההורים מגדליך, לא מולידך”.  הקרקע נשמטת תחת רגליו, עולמו מתהפך, כמו אחרי רעידת אדמה בעוצמה גדולה, הילד משתומם, מתקומם. מה לו ולמעשיה הזו שהוריו גמרו בדעתם לבשר לו בשלב זה של חייו. משלב הבשורה מתחילות שנים מורכבות לא פשוטות של תהיות לגבי שאלת הסיבה בעטיה נמסר לאימוץ (“ההורים לא רצו אותי”), שאלות זהות, שייכות, עיתוי שיתוף דבר האימוץ, ואי-ידיעה כיצד להתמודד עם הבשורה. קבוצת השווים – הילדים בני גילו והסביבה מתלחששים בינם לבין עצמם, מצביעים עליו ומסמנים אותו כיוצא דופן שאיתרע מזלו, כשונה, כמסכן. הילד מבין. מצדו מתחילות התנגדויות, התקוממויות, התרסות וכעסים, כשלמעשה, לא לגמרי ברור לו מה עושים.

 

וכפי שמיטיבה לתאר זאת דולטו: “בלא מודע יודע האדם הכל מאז שהוא פעוט, ‘בינתו’ של הלא מודע של הילד זהה בטיבה לזו של שלנו, המבוגרים. לפיכך, בכל פעם שיש לנו הזדמנות לדבר עם הילדים על סוגיות החיים, עלינו לומר הדברים כפשוטם וכהוויתם”, (דולטו פרנסואז, שאלה של אם, הוצ’ ספרית מעריב, ת”א, 1987, עמ’ 23). והילד שהינו, כאמור, בעל הבינה כשל המבוגר, בהתבגרותו וברוכשו השפה המילולית, יעשה ככל יכולתו לאפשר לכדור לצאת מהמים כפי שמבקש. אך ההורים מעבירים המסר שהדבר “לא רצוי, לא כדאי, לא ברור, לא ידוע לכלל”. ובנסיונו של הילד לזכור מיהן הדמויות השותפות לאירוע, (דבר האימוץ) גדל ומתבגר עם אין-ספור סימני שאלה, אי-בהירויות, ובעיקר צורך הולך וגובר לרצות, לשמור על הקיים, על הגחלת הדולקת בדרכה. את תהליך התבגרותו של הילד מלוות אין ספור שאלות קיומיות באשר לזהותו, זהות הוריו-מולידיו, סיבת “נטישתו” על ידם, שאלת קיומם ומקום הימצאותם בעולם, המאפיינים הגנטיים של הוריו-מולידיו הביולוגיים, התנהלות האם-האשה הביולוגית במהלך הריונה מבחינת אופן ניהול אורח חייה, שאלת שמירה על עצמה ועל עוברה (כשידועה חשיבותה של תזונה ואורח חייה והשפעתם של אלו על הילד כבר מהיותו עובר, לחיוב ולשלילה, כדוגמת נזקי האלכוהול הבלתי הפיכים לעובר FASD). כן, לצד מחשבות והרגשות עוצמתיים ומשמעותיים אלו, מנסה הילד לשדר, “עסקים כרגיל”, להיות ככל ה”ילדים ה”רגילים” האחרים, להיעתר לצרכי הוריו כמעט בכל מחיר, לסגל התנהגויות ונורמות המוכתבות לו על ידם ועל ידי סביבתו,  גם אם מאד שונות משלו, עד כדי ביטול האני העצמי האמיתי שלו, ובניית עצמי כוזב, והכל על מנת למצוא חן בעיני הוריו וסביבתו, להיענות לדרישותיהם, צפיותיהם, כמו לוליין על חוט,בובת מריונטה, ולקוות לזכות בקורטוב של חיבה מהם, כי “מספיק פעם אחת כבר מסרו אותי, לא אאכזב איש פעם נוספת”, ((ראה ויניקוט.דונלד, עצמי אמיתי, עצמי כוזב, הוצ’ עם עובד, ת”א, 2017).

עם התבגרותו והגיעו לבגרות, ובעזרת עיבוד החוויות השונות באופן מיטיב ומותאם, מגיע הנער הבוגר ליכולתו לנהל תקשורת תקינה עם הוריו וסביבתו, מייחס משמעות רבה להבין השתלשלות חייו וגורלו,  עם אמונה רבה בבורא עולם הדואג לו מלמעלה מיום היוולדו כשמציאות ראשית חייו נבחרה עבורו, אולם גם לו יש בחירות והעדפות, נטיות לב, רצונות, אהבות, שגם להן יש ליתן מקום ומקום חשוב, משמעותי, בעיני עצמו, קרוביו, מקורביו וכלמידה לאחרים. הילד מבין שיתכן וסיבת מסירתו לאימוץ היתה מחוסר יכולת והיעדר מסוגלות הוריו-מולידיו לגדלו. הנער לומד לאהוב את עצמו, לאהוב את הוריו מגדליו, להוקירם, לכבדם, להעריכם, להבין ששפר גורלו עם ההורים שנבחרו לגדלו, “לאהוב את מה שיש” (כדברי קייטי ביירון). הילד למד לגמול ולהעניק להם מאהבתו על כל שהעניקו לו שנים כה רבות, ו”לבחור להרגיש טוב” (דיויד ד. ברנס): לאהוב את סביבתו הקרובה כרחוקה, לצמוח, להעז לגדול ולפרוח, להתקדם, להתחזק ולהתפתח, להשיג את שרוצה בהתאם לנטיותיו, אהבותיו, אמונותיו, באופן ישר, הוגן, אסתטי ורגיש, במתינות ובאיזון ל”אני העצמי האמיתי שלו”, “להניח הכדור בגאון מעל פני המים בלי להמשיך ולנסות להחזיקו מתחתם”, להבין מורכבותם של הדברים על גווניהם השונים, להבין שגם לו קשיים כשל כל הבריות עלי אדמות, לחמול ולמחול, לאהוב את עצמו, הוריו ואת סביבתו, להיות אדם מיטיב לעצמו ולסובביו.

 

אין ספק, כפי ששונה דולטו בספרה הנזכר, ש”לעולם לא מוקדם מידי להגיד את האמת לתינוק” (שם, 93) ושאין להסתיר דבר אימוצו של הילד לעולם, “…חשוב שההורים יכריזו לעיתים קרובות, בקול רם, כלפי כולי עלמא, [תוספת שלי, א.מ] בלי לכוון לאיש או באזני חברים כמה שמחים הם על הצטרפותו של ילדם למשפחתם, יסבירו שלא יכלו להביא ילדים לעולם או לאותו הורה שלא יכל ללדת וילדם ישמע זאת, ללא כל ספק. וכשישאל הילד היכן היה לפני שנולד, יומר ההורה את האמת לילדו שהרי לא הוא ילדו, היתה לו אם [אשה שילדה אותו, תיקון שלי, א.מ.] ולאמו [מולידתו, תיקון שלי, א.מ] היה איש שאהבה, ושניהם יחד הולידו אותו, ‘ואתה גדלת בבטן שלה ומשם אתה יצאת. היא האם [האשה, תיקון שלי, א.מ.] שילדה אותך, היא עשתה אותך ילד יפהפה, אך לא יכלה לגדל אותך, והואיל וכך, חיפשה לך אב ואם שיוכלו לטפל בך, ואנו נבחרנו. ובכל פעם שישאל הילד שאלות, לעולם יוכלו ההורים לספר האמת, ולא להסתירה לעולם..,'”  (ראה המשך דבריה שם, עע’ 67 ואילך), לדבר עם הילדים ולהסביר להם תמיד מהיכן באו (דולטו, כשילד בא לעולם, תולעת ספרים, 2005, 69). כל זאת מתוך הבנה, רגישות רבה, תוך נגיעה באמת, בדיוק רב, אהבה והכלת קשייו כילד בכלל וכמאומץ בפרט, ותוך פניה להדרכה מקצועית מתאימה בעת הצורך. זאת, מעבר לראייה והתמקדות אך בקשייו, בסיכונים ובפתולוגיות שלו (אותם מציגה בהרחבה פרופ’ רחל לוי שיף במאמרה: “הקשיים של מאומצים בראי ה’עצמי‘”). 

 

האימוץ כשלעצמו, אינו בהכרח טומן בחובו קשיים: הקושי אינו בהכרח האימוץ, כי אם הסתרת דבר האימוץ, עצם הסתרתו (כקושי של כל הסתרה בתחומי חיים אחרים),  וחיי המאומץ ומשפחתו בצל הסוד. ולכן, על מנת לגדל הילד המאומץ באופן מיטיב, ראוי ליידע מוקדם ככל האפשר את הילד המאומץ בדבר אימוצו, ולאפשר לו לשוח על הנושא באופן פעיל ויזום על ידי הוריו, מאפשר, מכיל, מיטיב.

 

כמו ששמע הנער לאחרונה מפי חבר: “לא לוקחים אותך לאחד מהתיאטראות הטובים בארץ, כי אז היו נאלצים לפטר מספר שחקנים העובדים בו”. אכן כך, נכון הדבר, “שחקן טוב אנוכי”, מעיד הנער שבגר,  ברוכשו מיומנויות המשחק ביושר, כשאכן שנים רבות מחייו נאלץ הוא להתמודד עם הסתרת דבר האימוץ. אולם בצל שנים רבות של החיים בשקט, בהסתרה, בבושה, מאידך כיום כאדם בוגר ואיש מקצוע העוסק בטיפול, שואף הוא באופן תמידי לאמת, לאותנטיות, לחתירה לצדק וליושרה בכל תחום בחייו: עיסוק וחיפוש אמת, חיפוש קשרי אמת, עיסוק מקצועי בתחום שהינו בחירתו האישית, בו עושה שימוש לא פעם בכלים המשחקיים שרכש, (כמשחקי תפקידים לדוג’). כיום עוסק בחיפוש הדרך המותאמת והמיטיבה לסייע לילדים והורים כאחד לקיים הקשר ביניהם באופן מיטיב, בונה, מעצים, מגדיל, שמגשים וממצה יכולות כל אחד מביניהם, תוך חיפוש ונגיעה באמת, בחומר הטבעי, בלא קישוטים והידורים מיותרים, לעיתים בקולי קולות, תוך זעקה, פעמים רבות אחרות בדממה, בשתיקה.

 

אילנה מישון

כתבה: אילנה מישון

עובדת סוציאלית קלינית (MSW) ופסיכותרפיסטית*, פסיכותרפיה פסיכודינמית, קוגניטיבית-התנהגותית (CBT)

טיפול במשחק (Play Therapy) והדרכת הורים, טיפול בילדים, מתבגרים ומבוגרים.
אילנה אומצה בגיל חודש וחצי.

ilana.michon@gmail.com

טלפון: 052-8494961

אבא קובנר, תל אביב

קישור לפרופיל מפורט

 

פרי עטה של אילנה מישון

“את המראה שלי”

את המראה שלי, בכל שעות היום

במלוא מובן המילה והתכולה

מדברת כמותך, הולכת כמוך

מסתרקת ומתאפרת כמוך, או כמו שהיית רוצה ולא מעזה…

מתלבשת, מתנהגת ומדברת

בדיוק בדיוק כמותך

כי,כאמור, אני המראה שלך.

אז, חשוב אבא, חשבי אמא,

כל פרט, כחל וסרק מקלטים ונרשמים בפרוטוקול

גם כשיגיע היום הגדול

כשאהיה בוגר, בין אנשים, משפחה וחברים

שכנים, עוברי אורח או מבקרים קרובים

אדבר, אתנהג, אשיב ואעניק

בדיוק בדיוק כמותך

כפי שראיתי ולמדתי במהלך השיעורים

ולכן, הורי היקרים,

שימו לב, אתם בכל עת מוקלטים ומצולמים

כל הוויה והברה

כל מילה ותהיה

שימו לב, אתם על הבמה

ואני, הצופה, הקהל הלומד איך ומה

אז, אל תשכחו, אתם הדוגמה.

אילנה מישון, 2008

 

להורים המתפקדים, הפעילים, החיים.

אילנה מישון, 2008

You may also like...

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

*