אם זה לא מצליח למה לצעוק את זה? דייויד דארווי

אם זה לא עובד, אל תרים את הקול עוד!

                  כלי מס' 24 – מכון בריאן פוסט  Post Institute

אין כמו סיפור טוב לפתוח את הלב. בהמשך תוכלו לקרוא את המאמר המתורגם.
תודותיי לשלומית לויט מעץ החשיבה. על הסיפור:
גורו הינדי שביקר עם תלמידיו בנהר הגנגס על מנת לטבול את גופו,
פגש על שפת הנהר קבוצה של בני משפחה הצועקים בכעס אחד על השני.
הוא פנה אל תלמידיו, חייך ושאל:

"למה כשאנשים כועסים הם צועקים אחד על השני"?
תלמידיו חשבו לזמן מה, ואז אחד מהם אמר:
"אנחנו צועקים בגלל שאנחנו מאבדים את הרוגע שלנו."
"אבל למה אתה צריך לצעוק כאשר הבן אדם השני כל כך קרוב אליך,
הרי אתה יכול להגיד לו בעדינות את מה שיש לך להגיד?"Two twin little sister girls whisper in ear
התלמידים החכמים נתנו תשובות נוספות,
אך אף אחת מהן לא השביעה את רצונו של השני.
לבסוף הגורו הסביר:
"כששני אנשים כועסים אחד על השני, ליבותיהם מתרחקים מאוד.
כדי להתגבר על המרחק הם חייבים לצעוק כדי לשמוע אחד את השני.
ככל שהם כועסים יותר, הם צריכים לצעוק חזק יותר."
"מה קורה כששני אנשים מתאהבים?
הם לא צועקים זה על זו, אלא מדברים ברכּוּת,
בגלל שליבותיהם קרובים מאוד זה לזו.
המרחק ביניהם או שאינו קיים או שהוא קצר מאוד."
הגורו המשיך: "מה קורה כאשר הם אוהבים זה את זו אפילו יותר?
הם לא מדברים, הם רק לוחשים. וכך, אהבתם אפילו מתחזקת.
לבסוף, הם אפילו לא צריכים ללחוש. הם רק מביטים זה בזו וזהו.
וזה כמה קרובים שני אנשים יכולים להיות כאשר הם אוהבים אחד את השני."
הוא הביט בתלמידיו ואמר:
"ולכן, כאשר אתם מתווכחים, אל תתנו לליבותיכם להתרחק.
אל תגידו מילים שירחיקו אתכם זה מזה".

מוזמנים לקרוא כאן למטה את התרגום או להקליק למקור.  כמה מילים ממני: אני מיישמת בבית דיבור שקט זה עובד באופן פלאי. שקט ובטוח. כשאני מתרגזת אני מנמיכה עוד את קולי. התוצאות מפתיעות. אין ספק שהגבּרת הקול יוצרת מתח המוביל להסלמה. וכן, גם לי בורחת לה מדי פעם צעקה אוטנטית. אבל הרבה פחות מבעבר. ובתקופה האחרונה אנחנו בהחלט נהנים מרוגע ונחת. תבדקו אצליכם מה קורה כשאתם מדברים בשקט.

If It Doesn’t Work, Don’t Do It Louder        Toolbox 24

From the Post Office – Why Do We Get Angry With Our Kids?

by David Durovy, Editor Post Parenting Toolbox Series

Our 17-year-old adopted son has an almost imperceptible window of tolerance. It is  small. Anything and everything seems to push him into anger. We are sick and tired of his angry responses. Give us a break, oh Lawd!

אם זה לא עובד, אל תרים את הקול עוד! למה אנחנו כועסים על הילדים שלנו?

כתב: דיויד דורובי*, עורך של סדרת כלים להורים

תרגום: נילי גולדשטיין (עלה לאתר 14.6.2015)

לבן ה-17 המאומץ שלנו אין כמעט טיפה של סובלנות. נדמה כי כל דבר מביא אותו לכדי כעס. נמאס לנו מהתגובות הכועסות שלו. תן מנוחה, אלוהים!

בכנות, יש לו רק שלושה זמנים קשים במהלך היום: להתעורר, ללכת לישון וכל מה שבאמצע… אבל זה הכעס שלו שמכעיס אותנו. התחלתי לתהות "מדוע אנחנו כועסים על בננו, כאשר אנו יודעים שהוא יגיב בכעס, ותשע מתוך עשר פעמים לא יעשה מה שביקשנו? האם כעס הוא הכלי החזק ביותר בארגז הכלים ההורי שלנו? האם זה הכלי היחידי שיש לנו? האם זה הקש האחרון ששובר אותנו כאשר המאמצים הדיפלומטיים נכשלים ואין ברצוננו להתחיל במלחמה פיזית? מה יקרה אם לא נגיב בכעס? ומדוע לעזאזל הכעס שלנו בסדר אבל של הילד לא?"

הכעס לא מתגנב אלינו בחשאי, ללא הודעה מוקדמת. כמובן, לכולנו יש רגעים בהם לחיצה על כפתור אחד מקפיצה אותנו לדרגת מופרע זועם (בכל אופן לי זה קורה) ואנחנו עומדים ונשארים ללא מילים, תמהים מאיפה זה הגיע. בדרך כלל אנחנו מבחינים בתהליך, בהתפתחות, המתחילה אי שם בבטן שלנו, בגוונים הנעים בין נייטרלי לרגזני, העוצמה גוברת (אם זה לא עובד, עשה זאת בקול יותר רם), בהמשך חוזרים על ההוראות ואז מגיעה הבושה, האשמה והאיומים, ולבסוף, אם אין תגובה חיובית מהילד – ענישה, מגע פיזי, תפיסה בכתף, דחיפה או אף גרוע מזה.

יש סיבות ותירוצים על העצבים שלי בגלל שנמאס לי כבר, ואחרי 13 שנים הייתי רוצה לחשוב שבני כבר קלט שאביו אוהב אותו וכו'. אבל זה מה שיש. המוח הקטן שלי לא יכול לחוש שסערה מתקרבת, כך שאני מתחיל לכעוס והנה – הסערה הגיעה. אוף, הילד הזה, הוא לא יכול לשלוט יותר טוב על הכעס שלו?

אז אני שואל, מדוע הורים כועסים? למה אתה צועק על הילדים שלך, גם כאשר אתה יודע שזה לא עוזר או מרפא. למה? אם אנחנו המבוגרים לא מסוגלים לשלוט בעצמנו, איך אנחנו יכולים לצפות מהילדים הטראומתיים והפגועים שלנו לתפקד טוב יותר? יש לי את החשדות שלי, אבל ברצוני לשמוע מכם.

גילשו בדף הפייסבוק    www.facebook.com/postinstitute וספרו לנו מדוע אתם כועסים על הילדים שלכם.

* דייויד דורובי הוא העורך המנהל של סדרת ארגז כלים "פוסט" להורות ופרסומי "פוסט" נוספים. הוא ואשתו סוזן גם שותפים במכון פוסט. דיוויד ואשתו שימשו במהלך השנים הורים אומנים ל-27 ילדים עם צרכים מיוחדים ואימצו ארבעה מהם (בגילאים 6, 16, 17 ו-21)במסגרת שירותי האומנה של וירג'יניה. הם פגשו את בריאן פוסט באחד מהסמינרים שלו להורים בשנת 2004, ושנה לאחר מכן לקחו את הבן הצעיר ביותר למחנה משפחה של פוסט. הם היו מחויבים לעזור להורים מיואשים לילדי אומנה ואימוץ והורים בכלל באמצעות הגישה שבריאן פיתח להבנה והורות, המתמקדת במשפחה ומבוססת על אהבה, במודל חדש שהינו מחוץ לתוצאות, סיבות, הגיון או שליטה.

 הערת המתרגמת: הגישה הטיפולית של בריאן פוסט, אינה מפורטת במאמר זה.

נשמח לתגובה שלך.
לקבלת עדכונים ממרכז ההדרכה, ההרשמה כאן בטופס. תודה
לנרשמים היום, פרקים מתוך שני ספרים מצויינים ורלוונטיים, כמובן. להנאתכם.

אנא הפיצו את הקישור בין חברים. תודה

You may also like...

2 Responses

  1. מאת דורון רז:

    בכיוון ההפוך זה כנראה לא ישים. אני מדבר ברוגע ואף לב לא מתקרב אלי :-)

  2. מאת תמר עידן:

    כתוב להפליא ומעורר מחשבה.
    תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>